הערת המערכת: לקריאת חלק א' של פוסט זה לחצו כאן.

הבעיה אינה נחלת דורנו בלבד. כבר הרמב"ם במשנה תורה, ספר שופטים, דן בכך, ואמר:

"אסור לאדם לנהוג בשררה על הציבור ובגסות הרוח, אלא בענווה וביראה. וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש, אף על פי שהם עמי הארץ. ולא יפסיע על ראשי עם הקודש, אף על פי שהם הדיוטות ושפלים. והרי הוא אומר :"ואצווה את שופטיכם", זו אזהרה לדיין שיסבול את הציבור, כאשר ישא האומן את היונק, ויהא אהוב עליו. ובמה יהיו אהובים לבריות? בכך שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה, וחברתם טובה, ודיבורם ומשאם בנחת עם הבריות".

ובכללי האתיקה לשופטים התשכ"ז – 2007, היטיבו לסכם את הדברים בסעיף 11, לאמור:

"בשבתו לדון ינהג שופט בנוכחים בדיון לפניו – בעלי-דין, באי-כוחם, עדים ובאי בית- משפט אחרים – באורח מכובד, באורך רוח, במתינות, בסובלנות ובאדיבות, וישרה באולם בית-המשפט אווירה נינוחה. במהלך המשפט ובהחלטותיו יימנע שופט מהערות פוגעניות או מעליבות כלפי כל אדם."

האזרח שבא לבית-המשפט כדי שידון בעניינו, מבקש קודם כל שישמעו אותו. "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור: "שמוע בין אחיכם" – כך אמר משה לבני-ישראל. צריך לתת לבעל-דין לומר את דברו. הדבר המציק לו, אולי הוא פעוט בעיני השופט, אך בשבילו זה הדבר  הכי חשוב, והוא מבקש בסך-הכל את הזכות להשמיע את דברו לפני השופט, והשופט חייב לשמוע אותו. אמנם השופטים בדרך כלל עסוקים ועמוסים לעייפה, ועוד ערמה של תיקים ממתינה להם, ואין להם סבלנות לשמוע את כל הסיפור הארוך, עם זאת, הם מצווים על "שמוע בין אחיכם".

הסיפור שתמיד חזרתי וסיפרתי היה על ערעור שנקבע בפני, על פסק-דין שניתן בבית-משפט השלום, בעניין סכסוך שכנים על קיר שבנה אחד מהם על הגבול המשותף. זימנתי את עורכי-הדין ללשכתי, והצעתי להם הסדר מתאים, והם קיבלוהו ברצון. אך "דא-עקא"- אמר לי ב"כ המערערת- "מרשתי אינה מוכנה לכל פשרה" . ביקשתי לזמנה ללשכתי, והצעתי בפניה את ההצעה, שלדעתי הייתה מצויינת עבורה. היא פנתה אלי ואמרה:

"אדוני השופט, תרשה לי לומר כמה מילים"

והיא פתחה והחלה לספר לי את כל מסכת הסכסוך שלה עם השכן, מתחילתה. לא עצרתי בעדה, ושטף דבריה נמשך כעשרים דקות. כאשר סיימה, אמרה את המשפט המפתיע:

" עכשיו אני מבקשת למחוק את ערעורי".

שאלתי אותה: "הכיצד? הרי קודם לא היית מוכנה אפילו לפשרה?"

והיא ענתה: "אדוני השופט. מזה ארבע שנים שנמשכים ההליכים. אתה הראשון ששמעת אותי. כשביקשתי לדבר בבית משפט השלום, השתיק אותי השופט: "שתקי ואל תתערבי. יש לך עורך דין שמדבר בשמך". עכשיו, אחרי שפרקתי את כל מה שהיה מונח על לבי, אין לי עוד עניין להמשיך בהתדיינות".

דייל קרנגי פיתח בשנות החמישים והששים מערכות הדרכה והוראה בכל רחבי-תבל, שנקראה: "כיצד לרכוש ידידים והשפעה בחברה". בקורסים ובספרים שלו הוא ציין את הבסיס העיקרי לתורתו, שהתמצה במשפט הבא: "בן-שיחה אמיתי הוא לאו-דווקא מי שמשוחח, אלא מי שמקשיב לשיחו ולשיחתו של השני". אדם פוגש את חברו ומדבר ומדבר ומדבר ואינו מאפשר לשני להשחיל מלה. בסופו של דבר הוא יאמר לחברו: "היית בן שיחה נהדר." והרי הוא לא הוציא מלה מהפה, אבל הוא ידע להאזין בתשומת-לב, בעניין, הוא הביט לו בעיניים בעת שהלה סיפר לו את מה שהיה חשוב לו לספר.

זהו ה"שמוע בין אחיכם".

החברה שלנו היא חברה צעקנית. הרמת קול, דיבור המתבצע בצעקות, רם-שיח – זוהי, לצערנו, תופעה שכיחה ולא נעימה. אנו תמיד מזהים בחו"ל מרחוק את הישראלי על פי הווליום של דיבורו. אנו גם מתביישים שם בגללו. כאן בארץ אנו פחות רגישים. והנה, אותם שופטים, שהדבר איכפת להם, שוכחים, לעתים, את עצמם, ובמקום שבו יש להם שליטה מלאה – באולם המשפטים שלהם – הם  חוטאים באותו חטא. וכמוהם – גם עורכי-הדין.

הציבור משתבח בדרך כלל במערכת המשפטית. המערכת זכתה לכך בעמלם של עשרות שופטים, אשר נדבך אחרי נדבך, אבן אחרי אבן, בסבלנות אין קץ, בהקשבה ובהבנה, בפסיקה מהירה ונבונה- הקימו את האמון הזה. האמון הזה מצוי עתה בידי כל אחד משופטי ישראל. בידיהם- להרחיבו, להגביהו, לפארו ולנשאו. בידיהם גם להשחיתו, להרסו ולקעקע את יסודותיו.

השופט הידוע קרדוזו אמר:

"In the long run, there is no guarantee of  justice, except the

personality of the judge"

ולרד הרשל אמר את מימרתו המפורסמת:

"Important as it is that people should get justice, it is ever more important that they be made to feel and see that they are getting it."

וממקורותינו- בברייתא המצוייה במסכת גיטין נאמר:

"איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים:  רבי מאיר- חכם וסופר. רבי יהודה – חכם לכשירצה…"

מה זה: "חכם לכשירצה" ?

אמר רש"י: "כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו – היה חכם".

אני מתפלל ששופטינו יהיו תמיד חכמים.

מדי בוקר היו מניחים על שולחנו של הנשיא קבוצה גדולה של מכתבים. חלק ניכר מהם בא ממקורות מקובלים: מבית המשפט העליון, מהנהלת בתי-המשפט או משופטים, מלשכת-עורכי-הדין, או מגורמים אחרים שהיו קשורים לעבודה בבית-המשפט. מיעוטם: כשלושה או ארבעה מכתבים מדי יום, היו מכתבים של אזרחים מן השורה. היו שפנו בבקשה מסוימת: כגון בקשה להקדמת דיון בתיק מסויים, והיו שפנו בלי כל תכלית נראית לעין. הם השיחו לפי תומם בעניינים שהנשיא לא יכול היה לסייע. היו דברים שכלל לא היו בסמכותו או בטיפול של בתי המשפט. ובכל זאת הם כתבו. כנראה נחשב הנשיא בעיניהם  כעוד "כותל-מערבי", לשטוח בפניו את מרי שיחם, או כמי שהוא כל-יכול, וצריך רק לחלות את פניו כדי שיושיט את העזרה הדרושה, ויפתור לאותו אדם את בעיותיו.

לא על אלה ארצה לייחד את הדיבור, אלא על קבוצת מכתבים אחרת של אזרחים, שהייתה תדיר כלולה בערמת המכתבים. היו אלה מכתבי תלונה על שופטים. מכתבים אלו  נכתבו בעידן של מצוקה. ראיית הדברים של כותב המכתב הייתה כמובן סובייקטיבית, ולעיתים קרובות הוא לא היה מדייק בעובדות. כשאדם כזה הופיע בפני שופט שדן בעניינו, הוא בדרך כלל לא היה מסוגל לראות את הדברים שהתרחשו בראיה אובייקטיבית, כאדם העומד מן הצד. הוא היה מעורב. הוא היה צד במשפט. הוא רצה את כל הסימפטיה לעצמו, ואת הדחייה המוחלטת של השופט כלפי יריבו. וכשהוא לא קיבל אותה, הוא היה מאוכזב.

לא על גוף הפסיקה נגדו התלונן האזרח. חזקה על השופט שפסק מה שפסק, כפי שהתחייב מן הדין. התלונה  הייתה  על דרך ניהול המשפט, לא על תוצאותיו. כשמאזינים לרחשי הלב של המתלונן, יש לקחת בחשבון את הגישה הסובייקטיבית שלו, אך יחד עם זאת, גם אם אדם ראה צל הרים כאנשים, ברור על כל פנים שהוא ראה צל, ועליו ברצוני להרחיב את הדיבור.

המכתבים הללו כללו תלונות על יחס בלתי תקין מצד השופט כלפי בעלי הדין, כלפי עורכי-דין ועדים, לעתים- היה זה יחס עויין, משפיל, מתנשא, חסר-סבלנות, קצר רוח.

בנושא זה הייתה לי, כנשיא, בעייה: הרי אני לא נכנסתי לאולמות המשפט, ולא יכולתי לדעת, מידיעה אישית, את מה שהתרחש באולמות השופטים.

כעורך-דין לשעבר, היו לי, כמו לחברי עורכי הדין, גישות שונות כלפי שופטים מסוימים. היו שופטים שעורכי-הדין אהבו להופיע בפניהם, והיו כאלו שהיו מעדיפים שלא להופיע בפניהם. יום שהיה עליהם להופיע בפני "שופט פלוני" – היה יום חג, ואילו יום שהוזמנו  להופיע בפני "שופט אלמוני" – הם היו מחכים שיחלוף מהר. מדוע?

"שופט אלמוני" (ולא מדובר בשופט אחד מסויים, אלא בטיפוס מסויים של שופטים, שחלק מההתנהגויות הבאות איפיינו אותם) היה נוהג לדבר בקולניות יתירה. הוא היה נוזף בעורכי-הדין, מעיר הערות בלתי נעימות לאוזן, במיוחד כשהלקוח היה יושב מאחור. לעתים הוא היה מעיר בציניות וביהירות הערות פוגעות. הוא היה נטפל לעניין התלבושת וההופעה, הוא נתן לעורכי הדין את ההרגשה שהוא המחליט באולמו, ועורכי-הדין לא נקראו אלא לשרתו. כשמישהו היה פונה אליו בשאלה, הוא צעק לו: "שתוק". כשעורך-דין ניסה לברר אם תיקו יישמע עתה או בשעה מאוחרת יותר, הוא נענה בהערה מעליבה, אך לא בתשובה עניינית. כשעורך-דין ביקש לטעון את בקשתו לסעד זמני – הוא נזף בו שאם לא יחזור בו מיד מבקשתו- יחייבו בהוצאות כבדות. כשעד או בעל-דין עמדו על דוכן העדים, דחק בהם השופט, בחוסר נימוס, לסיים את החקירה שכנגד, גם כשהייתה עניינית. כשהגיע שלב הסיכומים הוא לא איפשר  לעורכי-הדין לטעון את טיעוניהם בהרחבה, תוך שהקציב להם זמן מוגבל. את הכל הוא ידע ולא הייתה שום אפשרות לחדש לו דבר, לא עובדתי ולא משפטי. לא היה מתקבל על  הדעת להעלות בפניו רעיון חדש. במהלך כל ההופעה בפניו היו עורכי-הדין ובעלי-הדין תחת ההרגשה שהוא עושה להם טובה שהוא בכלל מאזין לדבריהם ועוסק במשפטם.

לשמחתנו, מעטים היו השופטים שאפשר היה לתת להם את התואר המפוקפק "שופט אלמוני", אך כולם ידעו שיש פה ושם גם שופטים כאלה.

"שופט אלמוני" גילם בדמותו סימפטום פסול. לא חלף זמן רב מאז נתמנה, מאז שהוא עצמו הופיע כעורך-דין בפני "שופט אלמוני" כזה. כמה הוא שנא אותו אז. אך מרגע שהתיישב על כס השיפוט, התמלא רגש גאווה על כך, התגנבה ללבו התחושה שניתן לו כוח. שניתנה לו סמכות, שניתנה לו שררה, ובהתנשאותו- הוא גרם בעצם לביזוי הכס, ולעיוות התמונה הכוללת של בית-משפט, בעיני האזרחים המופיעים לפניו, שלעתים זו הייתה הפעם הראשונה, ואולי היחידה, שהם נפגשו עם בית-המשפט.

הערת המערכת: חלקם השני של הדברים יתפרסמו בפוסט הבא.

פסקי הדין של בית המשפט העליון מהווים לא רק תשובה לנושא הספציפי אשר בו הם דנים. הם מהווים תקדים מחייב, ועל פי מה שנפסק בהם – מחוייבים לפסוק כל בתי המשפט האחרים, מלבד בית המשפט העליון עצמו, כאשר עולה לדיון שאלה דומה.

יש בין פסקי הדין של בית המשפט העליון רבים שאני קורא ומסכים לכל האמור בהם. יש לא מעטים שאינני מסכים להם, אם כי כשופט חוייבתי, כאמור, ללכת בעקבותיהם.

יש גם כמה פסקי דין שמקוממים אותי, ועל שניים מהם, באותו נושא, אפרט.

חנה סנש צנחה עם חבריה בשנת 1944, במלחמת העולם השניה, בקרואטיה, במטרה להסתנן להונגריה, ולסייע לשארית הפליטה שם. היא נתפסה ע"י ההונגרים, נחקרה בעינויים ולא נשברה, אף לא גילתה היכן חבריה שצנחו עמה. היא הועמדה לדין והוצאה להורג ב- 7 בנובמבר 1944.

אחד בשם לרנר הכין תסריט לסרט טלויזיה על פרשת קסטנר, ושילב בתוכו קטע דמיוני שבו הטיח קסטנר באמה של חנה סנש את הדברים הבאים:

"אני אגיד לך מי גילה למשטרה ההונגרית שפלגי וגולדשטין עומדים להגיע אלי. היא! הבת שלך. היא, חנה סנש הגיבורה. היא נשברה בחקירה וגילתה הכל."

המשפחה של חנה סנש הגישה בג"צ למניעת הקרנת הסרט. בג"צ דחה את הבקשה. חמש שנים לאחר מכן נתן הנשיא ברק את הנימוקים. הוא קבע שחופש הביטוי וחופש היצירה עדיפים על פני כבוד האדם, וגם חופש הסילוף ההיסטורי עדיף על כבודה של חנה סנש הגיבורה. השופט מצא הסכים עימו, ואילו השופט חשין, בדעת מיעוט, חלק על כך.

אגב, לפני כשנה נפתחו הארכיונים בהונגריה ומחקירתה של סנש עולה כי היא אכן לא נשברה ולא גילתה דבר.

בעקבות תקדים זה התיר בג"צ גם לשדר את הסרט "ג'נין, ג'נין" שסילף את מה שאירע בג'נין בעת מבצע "חומת מגן", סרט שבו תוארו חיילי צה"ל מבצעים כביכול מעשי זוועה, בניגוד למה שקרה שם באמת.

אני חולק על גישתו של ברק כי חופש הביטוי עדיף על כל חרויות האזרח האחרות, בכל נסיבות שהן, ובמיוחד התקוממתי כי בשם חופש היצירה ניתן לסלף עובדות היסטוריות.

שני פסקי דין אלו העלו בזכרוני את שירו של נתן אלתרמן, שנכתב שנים רבות קודם לכן, וכמובן ללא קשר לפסקי הדין הנ"ל. הנה הוא לפניכם:

"תחרות לנסיון"

מאת נתן אלתרמן

ארבע חרויות נודעות לתהילה

החליטו, בנשוב רוח-סתיו קלילה,

לערוך תחרות בריצה, לשם שחוק,

ואשר תנצח – זר יותן לה כחוק.

אז ניצבו בשורה ארבעתן, לאמור:

החופש מפחד, החופש ממחסור,

וחופש הדת, וחופש הדיבור,

וסביבן – הקהל וראשי הציבור.

אך בטרם התחילו אורַח לרוץ,

נתגלה יצור פלא, צולע וגוץ,

איזה חופש מוזר, חמישי במספר,

שאפילו ברמז עליו לא דובר.

ויגש, מְדַדֶּה על רגלו החיגרת,

אל ארבע החופשות הבנויות לתפארת,

ויצחק ערמומי ויגד בקריצה:

אתחרה גם אני עימכן בריצה.

אז נשאו חרויות את קולן כמו נֶבֶל,

ותשאלנה בבוז וברחמים: מי הנֶפֶל?

איזה חופש אתה? ובמצמוץ וליפלוף

סח הנפל: אני הוא חופש הסילוף!

צחוק ניתך מסביב כמפל המים:

הלזה יתחרה עם קלות הרגלים?

הוא יכרע! הוא יפול! הוא יהיה לקלס!

הוא חיגר! הוא גמד! הוא משול כחרס!

אבל הס… התחרות מתחילה! הצחוק תם…

אט לאט מתאבן הקהל הנדהם-

רחבו העינים! אילמה כל לשון!

הסילוף הפיסח הגיע ראשון!

עוד תחרות נערכת, עוד שתי תחרויות,

שוב עובר הסילוף לפני החרויות!

ובבואן אחריו למקום המסומן,

חדלות הן כמעט להכיר את עצמן!

אזי פחד נפל על ארבע החופשות,

ונשמע רק צקצוק שיניהן הנוקשות,

ויותר מכולן, כנקלע בקדחת,

רעד, כידוע, החופש מפחד!

ובמרכז הזירה התייצב הסילוף

ויקרא: לי הכתר! אני האלוף!

- הסילוף זה טיבו! הוא מצניע פנים,

הוא מתחיל בריצה למרחקים קטנים!

הוא מתחיל בתחרות נסיון, קו לקו,

אבל בה מאמן הוא את כוח רגליו…

ולכן אם ירשה העולם לו לרוץ,

הוא יכול, החיגר הלזה והגוץ,

לעבור כל תקוות לאומים, כל חלום,

ולהגיע ראשון אל מטרות השלום!

הנותנים לו לגשת לשדה התחרות,

מנחילים למפרע תבוסה לחרות!

הערת המערכת: לאחר הקלסיקו האחרון בין ברצלונה לריאל כאשר כל חובבי הכדורגל היו צמודים למסכי הטלוויזיה נזכרנו בדברים שאמר ד"ר וינוגרד כנשיא בית המשפט במסיבת סוף שנת העבודה 1990.  היה זה לאחר מונדיאל (איטליה 90) ששלט בכל מקום. הנה קטע מדבריו באותה מסיבה:

"אתם יודעים שבשבועות האחרונים מילאו לנו את הראש בכדורגל – המונדיאל חגג, וכל אימת שפתחתי טלוויזיה או רדיו, ראיתי או שמעתי כדורגל. אודה ולא אבוש שאני אינני ספורטאי נלהב כל כך על הספורט הזה, וגם לא תמיד אני מבין מדוע הם כולם מתרוצצים שם סביב הכדור, אך באין משהו אחר- הסתכלתי גם אני פה ושם במשחקים אלה. והנה, יום אחד, אני יושב בכורסה, עיני בוהות על המסך ואחרי המתרוצצים שם סביב הכדור, העיניים קצת נעצמות לרגע קט, אבל אני משתדל לא להירדם, המתח על המסך הוא רב, האם יצליחו לקלוע לשער אם לאו – והנה אותו כדור עגול המתגלגל ומתכדרר, לרגע מסויים נראה לי כמו איזה תיק של בית-משפט. אני מחדד את מבטי ומסתכל בו היטב, כן, זהו תיק של בית המשפט, ואני רוצה לצעוק אליהם שיחזירו את התיק, אך הם אינם מקשיבים, ומראדונה מוסר את התיק לשפיגלר, ושפיגלר מכדרר אותו חזק גבוה מעל הקורה. השופט מחזיר את התיק, ומורה שיש לשלם אגרה, ואז התיק עובר לרשם, הרשם מעביר את התיק לסימה, סימה מעבירה לארכיון, הארכיון זורק את התיק הרחק למגרש היריב, שם התיק חומק מהר מאד מרגליו של הרשם, ומתגלגל לרגליו של השופט, השופט קובע את התיק להוכחות והתיק יורד למזכירות, שם מגישים בקשת דחיה והתיק נורה לנשיא. הנשיא דוחה את הבקשה ונותן שער לפרקליט. הפרקליט תופס את התיק ורץ ללשכת עורכי-הדין וזו מגישה בקשה נוספת, והתיק מתגלגל מרגליו של הפרקליט ישר לשער של הסגן שעומד בשער, הסגן תופס את התיק, בועט בו בעיטה חזקה והתיק מתעופף למעלה ונעלם. רבותי, התיק נעלם, השופט מורה על נבדל, משחזרים את התיק, ושוב הוא חוזר למשחק. המזכיר הראשי מוסר במסירה נפלאה את התיק למירי, מירי מעבירה בכדרור נהדר את התיק לזכריה, הוא מחזיק את התיק ברגלו וקשה מאד להוציאו ממנו, השופט שורק לעבירה, ואז זכריה מעביר אותו שוב לרשם, הרשם בועט קצת שמאלה ואז השופט דוחף ימינה, רבותי, השופט הזה הוא יוצא מהכלל ! ! הוא מכריח את שתי הקבוצות להגיע לפשרה. התובע מוציא את התיק ומסרב לפשרה, הנתבע נותן בעיטה חזקה בתיק, פנדל ! התיק נדחה לארבעה חדשים. כל היציע מתרומם וצועק … הנשיא מחזיר את התיק למגרש ומגלגל אותו באופן יוצא מהכלל להוכחות. השופט שומע את התיק מיום ליום, ואז- לא יאומן- הוא נותן בעיטה חזקה ישר לשער, ופוסק לטובת התובע. גול !!! איפה, איפה ההגנה? רבותי, שער כזה עוד לא ראיתם ! !  ברגע זה רעייתי העירה אותי מחלומותיי ואמרה לי: "מה אתה צועק? המשחק כבר נגמר מזמן … בוא לישון".

"כן", הפטרתי, "השופט היה באמת יוצא מן הכלל…"

הערת המערכת: את חלקו הראשון של פוסט זה ניתן לקרוא ע"י לחיצה כאן.

הנה כך הפכתי לשחקן ראשי בקוביות "לגו". דוכן השופט שלי היה מלא בקוביות שונות ובבובות "לגו" ו"טנטה אלפנט" שהוגשו לשם הדגמה או כמוצגים.

הבעיות המשפטיות במשפט היו רבות ומסובכות. הדיון בפני לא היה הדיון הראשון בסוגיות המשפטיות שעלו בו. קדם למשפט בארץ משפט דומה מאד בהונג-קונג נגד חברה אמריקאית בשם "טייקו". במהלך שמיעת המשפט בפני, ניתן פסק דין בהונג-קונג שדחה את תביעת "לגו", והיא ערערה למועצת המלכה בלונדון. תוך כדי הסיכומים בפני, ניתן פסק הדין בלונדון, ולגו חזרה בה בפני מחלק מהשאלות המשפטיות שנפסקו שם לרעת "לגו".

עדיין לא הייתי פטור מלעסוק בטענות משפטיות סבוכות ומעניינות. בסופו של דבר פסקתי שהתובעת "לגו" לא הוכיחה שיש לה זכויות בקוביות "דופלו", ועל כן דחיתי את התביעה.

לגו הסתמכה על חוק זכות יוצרים.

הדחייה של התביעה התבססה על סעיף 22 (1) לחוק זכות יוצרים, שלפיו החוק אינו חל במקום שמדובר במוצר שניתן לרשמו כמדגם.

עמדו לפני שתי שאלות:  האם חוק זכות יוצרים חל בכלל על קוביות המשחק, ואם כן, האם סעיף 22 לא שלל את הזכות בשל היות הקוביות ראויות למדגם. אני בחרתי להפוך את הסדר ולבחון, בהנחה שיש זכות יוצרים, האם אין סעיף 22 שולל אותה. הסתבר כי לגו עצמה רשמה בדנמרק את הקוביות כמדגם, ולכן לא היה צורך להיכנס לשאלה הראשונה המסובכת מאד האם יש זכות יוצרים בקוביות. בהתאם לכך דחיתי את התביעה ולא הענקתי ללגו  צו מניעה כפי שבקשה.

על פסק דיני הוגש ערעור לבית המשפט העליון, והנשיא שמגר, שדן בערעור, דחה אותו, בפסק דין המשתרע על כשמונים עמודים.

השופט שמגר לא עשה קיצור דרך כפי שעשיתי.  הוא קבע תחילה את המבחנים לקביעה אם הקוביות זכאיות בכלל להגנת זכות יוצרים, ופסק בשלילה. הוא לכן לא  היה זקוק, עקב קביעתו זו, לדון בסעיף 22 הנ"ל. התוצאה הסופית שלו, לעומת שלי,  לא השתנתה, ואף הוא דחה את תביעת לגו.

פסק הדין הזה  משמש אמנם מורה דרך חשוב ביותר בבעיות הסבוכות שהתעוררו שם, בבחינת "להגדיל תורה ולהאדיר", אולם נשאלת השאלה: האם מוצדק היה לעסוק בשאלה המסובכת כל כך, ולהקדיש לכך דיון כה ארוך, כאשר בית המשפט העליון עמוס כל כך, תחת להגיע לאותה תוצאה בפתרון פשוט, כפי שעשיתי. דעה כזו העלתה גם השופטת דורנר שהייתה חלק מההרכב שדן בערעור.

שאלה זו עולה לא רק בפסק דין זה. אנו נתקלים בהרבה פסקי דין של בית- המשפט העליון בני עשרות עמודים, עם דיון אקדמי מסובך, כאשר את בעלי הדין מעניינת רק התוצאה הסופית. הדיון המשפטי בודאי מעניין את המשפטנים, אולם האם תפקידו של השופט, לענות על שאלות אקדמאיות,  או להביא בקצרה יחסית בפני בעלי הדין את התוצאה של הסכסוך ביניהם?

משפטים מעניינים יש גם בתחום האזרחי. בעיתונות תמצאו בדרך כלל דיווחים על משפטים פליליים. שם העובדות מעניינות את הציבור הרחב. לשופטים – המשפט הפלילי הוא  לא תמיד מעניין לשופטים. במשפטים פליליים מעטות הבעיות המשפטיות. עיקרו של המשפט הוא עיסוק בעובדות, בהשוואת עדויות, במתן אמון בעד זה או אחר, ופסיקה בהתאם לטיב הראיות שהובאו. מאידך, במשפטים אזרחיים העובדות הן, בדרך כלל, החלק המזערי, ואילו עיקר המאבק נקבע על פי הכרעה בסוגיות המשפטיות. לפיכך מעדיפים השופטים את הענף האזרחי, מאחר שהוא מאתגר יותר מבחינה מקצועית.

אבל לכל כלל יש גם יוצאים מהכלל. משפט "לגו" שהתנהל בפני הוא בין היוצאים מהכלל.

כל ילד מכיר את קוביות "לגו" ו"דופלו". קוביות לגו הן אבני בניין עשויות פלסטיק. קוביות דופלו הן קוביות גדולות, על פי אותו עיקרון, המיועדות לילדים בגיל הרך. לקוביות מצטרפים בובות, אשר ניתן לשלב אותן בבניה, וכן אין סוף אביזרים (גלגלים, גלגלי שיניים, ועוד) המרחיבים את אפשרויות הבניה, ככל שהדמיון מוביל את הבונה. בדנמרק ישנה עיר שלמה הבנוייה כולה מאבני "לגו", והדברים ידועים.

הבה נתחיל בסיפור "לגו" מראשיתו.

באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת היה בלונדון אדם בשם הילרי פייג'. הוא היה ממציא של משחקי ילדים וצעצועים בשביל חברת צעצועים בשם קידיקראפט. באותה עת התחיל השימוש בפלסטיק לתפוס תאוצה. מיסטר פייג' תכנן משחק של קוביות, בצורת אבני בניין, העשויות פלסטיק, שעליהן בליטות המאפשרות לכל קוביה להתחבר לרעותה וכך לאפשר בנייה. חברת קידיקראפט החלה לייצר ולשווק את הקוביות, אולם התקופה הייתה תקופת מלחמת העולם השניה. לונדון הייתה נתונה ב"בליץ" של הגרמנים על העיר, ומעייניהם של אזרחי לונדון בפרט ואנגליה בכלל לא היו נתונים למשחקי ילדים. כך קרה שהקוביות נעלמו לאט לאט מחנויות הצעצועים.

חלפו מספר שנים. בדנמרק היה מפעל קטן לצעצועי עץ של מר כריסטיאנסן. יום אחד הוא נתקל בקוביות של קידיקראפט וחשב שהן בנויות על רעיון גאוני. הוא החליט לייצר את הקוביות. הוא הסב את מפעל צעצועי העץ שלו למפעל לייצור הקוביות, שקרא לו בשם "לגו". עד מהרה כבשו קוביות לגו את שוק הצעצועים האירופי. פה ושם החלו מפעלים שונים לחקות את קוביות לגו. גם בישראל, בראשית שנות החמישים, החל יצרן צעצועים בשם פייארברג לייצר את הקוביות תחת השם: "אבני פלא".

עסקיו של כריסטיאנסן הלכו והתרחבו, והוא החל לתבוע את אלו שחיקו את קוביותיו. כמובן שהוא לא תבע כל יצרן קטן, שנתח השוק שלו זעיר למדי, היות ומשפטים כאלה עולים כסף רב. הוא תבע רק את אלו שהצליחו לנגוס נתח חשוב מהשוק של "לגו". הוא הגיש תביעות בגרמניה, בדרום אפריקה, בהונג קונג ובארצות הברית, אך את שגיאת חייו הוא עשה בתביעה שהגיש נגד מפעל צעצועים אנגלי. בעל המפעל האנגלי זכר שבילדותו הוא שיחק בקוביות של קידיקראפט, וטען בהגנתו כי קוביות לגו אינן המצאה מקורית של כריסטיאנסן, אלא פרי חיקוי של הקוביות האנגליות. כשקיבל היצרן הדני את כתב ההגנה – חשכו עיניו. הוא ראה את כל מפעלו עלול להתמוטט. אם יוכיחו שהוא עצמו "גנב" את הרעיון, הרי שלא הייתה לו זכות לתבוע את אלו שכביכול "גנבו" ממנו.

בעזרת עורכי הדין שלו כריסטיאנסן הגיע במהרה להסדר עם היצרן הבריטי וביטל את התביעה נגדו. הוא גם קנה מחברת קידיקראפט את זכויותיה בקוביות. הוא חיפש גם אחר מר הילארי פייג', הממציא, והתברר כי הלה נפטר. אי לזאת הוא רכש מאלמנתו את הזכויות של בעלה המנוח בקוביות. ליתר ביטחון רכש גם את הזכויות של מי שהכין את השרטוטים שעל פיהם יוצרו הקוביות. רק משהשלים את כל הרכישות הללו, נחה דעתו. עתה היו בידיו כל הזכויות החוקיות לקוביות.

מאז ועד היום, (אם היא עדיין חיה)  אלמנתו של הילרי פייג' "עושה חיים"  על חשבון "לגו". בכל משפט של לגו ברחבי תבל – היא מובאת כעדה מטעם "לגו", כדי להעיד שמכרה את זכויות בעלה ל"לגו". עדותה נמשכת עשר דקות, וכך היא מטיילת ברחבי תבל, במלונות הכי מפוארים, על חשבון "לגו".

חברת צעצועים ספרדית בשם אקסין ליין נמנתה אף היא על חקייני "לגו". היא יצרה סדרה של קוביות, בשם "טנטה אלפנט", הדומות להפליא לקוביות "דופלו" של חברת "לגו". לחברה הספרדית היה סוכן בארץ ששיווק את תוצרתה בהצלחה מרובה, ונגס בשוק הקוביות של "לגו", שנהנתה עד אז בבלעדיות. "לגו" החליטה  לתבוע את אקסין ליין ואת הסוכן הישראלי שלה, וביקשה מבית המשפט להוציא צו מניעה שימנע מהחברה הספרדית לשווק בישראל את מוצריה המפירים את זכויותיה של לגו. כך הגיעה התביעה לשולחני.

הערת המערכת: כיצד התפתחה הסאגה? על כך בחלקו השני של הפוסט…