הוו מתונים בדין

מדי בוקר היו מניחים על שולחנו של הנשיא קבוצה גדולה של מכתבים. חלק ניכר מהם בא ממקורות מקובלים: מבית המשפט העליון, מהנהלת בתי-המשפט או משופטים, מלשכת-עורכי-הדין, או מגורמים אחרים שהיו קשורים לעבודה בבית-המשפט. מיעוטם: כשלושה או ארבעה מכתבים מדי יום, היו מכתבים של אזרחים מן השורה. היו שפנו בבקשה מסוימת: כגון בקשה להקדמת דיון בתיק מסויים, והיו שפנו בלי כל תכלית נראית לעין. הם השיחו לפי תומם בעניינים שהנשיא לא יכול היה לסייע. היו דברים שכלל לא היו בסמכותו או בטיפול של בתי המשפט. ובכל זאת הם כתבו. כנראה נחשב הנשיא בעיניהם  כעוד "כותל-מערבי", לשטוח בפניו את מרי שיחם, או כמי שהוא כל-יכול, וצריך רק לחלות את פניו כדי שיושיט את העזרה הדרושה, ויפתור לאותו אדם את בעיותיו.
 

לא על אלה ארצה לייחד את הדיבור, אלא על קבוצת מכתבים אחרת של אזרחים, שהייתה תדיר כלולה בערמת המכתבים. היו אלה מכתבי תלונה על שופטים. מכתבים אלו  נכתבו בעידן של מצוקה. ראיית הדברים של כותב המכתב הייתה כמובן סובייקטיבית, ולעיתים קרובות הוא לא היה מדייק בעובדות. כשאדם כזה הופיע בפני שופט שדן בעניינו, הוא בדרך כלל לא היה מסוגל לראות את הדברים שהתרחשו בראיה אובייקטיבית, כאדם העומד מן הצד. הוא היה מעורב. הוא היה צד במשפט. הוא רצה את כל הסימפטיה לעצמו, ואת הדחייה המוחלטת של השופט כלפי יריבו. וכשהוא לא קיבל אותה, הוא היה מאוכזב.
 

לא על גוף הפסיקה נגדו התלונן האזרח. חזקה על השופט שפסק מה שפסק, כפי שהתחייב מן הדין. התלונה  הייתה  על דרך ניהול המשפט, לא על תוצאותיו. כשמאזינים לרחשי הלב של המתלונן, יש לקחת בחשבון את הגישה הסובייקטיבית שלו, אך יחד עם זאת, גם אם אדם ראה צל הרים כאנשים, ברור על כל פנים שהוא ראה צל, ועליו ברצוני להרחיב את הדיבור.
 

המכתבים הללו כללו תלונות על יחס בלתי תקין מצד השופט כלפי בעלי הדין, כלפי עורכי-דין ועדים, לעתים- היה זה יחס עויין, משפיל, מתנשא, חסר-סבלנות, קצר רוח.
 

בנושא זה הייתה לי, כנשיא, בעייה: הרי אני לא נכנסתי לאולמות המשפט, ולא יכולתי לדעת, מידיעה אישית, את מה שהתרחש באולמות השופטים.
 

כעורך-דין לשעבר, היו לי, כמו לחברי עורכי הדין, גישות שונות כלפי שופטים מסוימים. היו שופטים שעורכי-הדין אהבו להופיע בפניהם, והיו כאלו שהיו מעדיפים שלא להופיע בפניהם. יום שהיה עליהם להופיע בפני "שופט פלוני" - היה יום חג, ואילו יום שהוזמנו  להופיע בפני "שופט אלמוני" - הם היו מחכים שיחלוף מהר. מדוע?
 

"שופט אלמוני" (ולא מדובר בשופט אחד מסויים, אלא בטיפוס מסויים של שופטים, שחלק מההתנהגויות הבאות איפיינו אותם) היה נוהג לדבר בקולניות יתירה. הוא היה נוזף בעורכי-הדין, מעיר הערות בלתי נעימות לאוזן, במיוחד כשהלקוח היה יושב מאחור. לעתים הוא היה מעיר בציניות וביהירות הערות פוגעות. הוא היה נטפל לעניין התלבושת וההופעה, הוא נתן לעורכי הדין את ההרגשה שהוא המחליט באולמו, ועורכי-הדין לא נקראו אלא לשרתו. כשמישהו היה פונה אליו בשאלה, הוא צעק לו: "שתוק". כשעורך-דין ניסה לברר אם תיקו יישמע עתה או בשעה מאוחרת יותר, הוא נענה בהערה מעליבה, אך לא בתשובה עניינית. כשעורך-דין ביקש לטעון את בקשתו לסעד זמני – הוא נזף בו שאם לא יחזור בו מיד מבקשתו- יחייבו בהוצאות כבדות. כשעד או בעל-דין עמדו על דוכן העדים, דחק בהם השופט, בחוסר נימוס, לסיים את החקירה שכנגד, גם כשהייתה עניינית. כשהגיע שלב הסיכומים הוא לא איפשר  לעורכי-הדין לטעון את טיעוניהם בהרחבה, תוך שהקציב להם זמן מוגבל. את הכל הוא ידע ולא הייתה שום אפשרות לחדש לו דבר, לא עובדתי ולא משפטי. לא היה מתקבל על  הדעת להעלות בפניו רעיון חדש. במהלך כל ההופעה בפניו היו עורכי-הדין ובעלי-הדין תחת ההרגשה שהוא עושה להם טובה שהוא בכלל מאזין לדבריהם ועוסק במשפטם.
 

לשמחתנו, מעטים היו השופטים שאפשר היה לתת להם את התואר המפוקפק "שופט אלמוני", אך כולם ידעו שיש פה ושם גם שופטים כאלה.
 

"שופט אלמוני" גילם בדמותו סימפטום פסול. לא חלף זמן רב מאז נתמנה, מאז שהוא עצמו הופיע כעורך-דין בפני "שופט אלמוני" כזה. כמה הוא שנא אותו אז. אך מרגע שהתיישב על כס השיפוט, התמלא רגש גאווה על כך, התגנבה ללבו התחושה שניתן לו כוח. שניתנה לו סמכות, שניתנה לו שררה, ובהתנשאותו- הוא גרם בעצם לביזוי הכס, ולעיוות התמונה הכוללת של בית-משפט, בעיני האזרחים המופיעים לפניו, שלעתים זו הייתה הפעם הראשונה, ואולי היחידה, שהם נפגשו עם בית-המשפט.
 

הבעיה אינה נחלת דורנו בלבד. כבר הרמב"ם במשנה תורה, ספר שופטים, דן בכך, ואמר:
 

"אסור לאדם לנהוג בשררה על הציבור ובגסות הרוח, אלא בענווה וביראה. וכן אסור לו לנהוג בהן קלות ראש, אף על פי שהם עמי הארץ. ולא יפסיע על ראשי עם הקודש, אף על פי שהם הדיוטות ושפלים. והרי הוא אומר :"ואצווה את שופטיכם", זו אזהרה לדיין שיסבול את הציבור, כאשר ישא האומן את היונק, ויהא אהוב עליו. ובמה יהיו אהובים לבריות? בכך שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה, וחברתם טובה, ודיבורם ומשאם בנחת עם הבריות".
 

ובכללי האתיקה לשופטים התשכ"ז - 2007, היטיבו לסכם את הדברים בסעיף 11, לאמור:
 

"בשבתו לדון ינהג שופט בנוכחים בדיון לפניו - בעלי-דין, באי-כוחם, עדים ובאי בית- משפט אחרים - באורח מכובד, באורך רוח, במתינות, בסובלנות ובאדיבות, וישרה באולם בית-המשפט אווירה נינוחה. במהלך המשפט ובהחלטותיו יימנע שופט מהערות פוגעניות או מעליבות כלפי כל אדם."
 

האזרח שבא לבית-המשפט כדי שידון בעניינו, מבקש קודם כל שישמעו אותו. "ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמור: "שמוע בין אחיכם" - כך אמר משה לבני-ישראל. צריך לתת לבעל-דין לומר את דברו. הדבר המציק לו, אולי הוא פעוט בעיני השופט, אך בשבילו זה הדבר  הכי חשוב, והוא מבקש בסך-הכל את הזכות להשמיע את דברו לפני השופט, והשופט חייב לשמוע אותו. אמנם השופטים בדרך כלל עסוקים ועמוסים לעייפה, ועוד ערמה של תיקים ממתינה להם, ואין להם סבלנות לשמוע את כל הסיפור הארוך, עם זאת, הם מצווים על "שמוע בין אחיכם".
 

הסיפור שתמיד חזרתי וסיפרתי היה על ערעור שנקבע בפני, על פסק-דין שניתן בבית-משפט השלום, בעניין סכסוך שכנים על קיר שבנה אחד מהם על הגבול המשותף. זימנתי את עורכי-הדין ללשכתי, והצעתי להם הסדר מתאים, והם קיבלוהו ברצון. אך "דא-עקא"- אמר לי ב"כ המערערת- "מרשתי אינה מוכנה לכל פשרה" . ביקשתי לזמנה ללשכתי, והצעתי בפניה את ההצעה, שלדעתי הייתה מצויינת עבורה. היא פנתה אלי ואמרה:
 

"אדוני השופט, תרשה לי לומר כמה מילים"
 

והיא פתחה והחלה לספר לי את כל מסכת הסכסוך שלה עם השכן, מתחילתה. לא עצרתי בעדה, ושטף דבריה נמשך כעשרים דקות. כאשר סיימה, אמרה את המשפט המפתיע:
 

" עכשיו אני מבקשת למחוק את ערעורי".
 

שאלתי אותה: "הכיצד? הרי קודם לא היית מוכנה אפילו לפשרה?"
 

והיא ענתה: "אדוני השופט. מזה ארבע שנים שנמשכים ההליכים. אתה הראשון ששמעת אותי. כשביקשתי לדבר בבית משפט השלום, השתיק אותי השופט: "שתקי ואל תתערבי. יש לך עורך דין שמדבר בשמך". עכשיו, אחרי שפרקתי את כל מה שהיה מונח על לבי, אין לי עוד עניין להמשיך בהתדיינות".
 

דייל קרנגי פיתח בשנות החמישים והששים מערכות הדרכה והוראה בכל רחבי-תבל, שנקראה: "כיצד לרכוש ידידים והשפעה בחברה". בקורסים ובספרים שלו הוא ציין את הבסיס העיקרי לתורתו, שהתמצה במשפט הבא: "בן-שיחה אמיתי הוא לאו-דווקא מי שמשוחח, אלא מי שמקשיב לשיחו ולשיחתו של השני". אדם פוגש את חברו ומדבר ומדבר ומדבר ואינו מאפשר לשני להשחיל מלה. בסופו של דבר הוא יאמר לחברו: "היית בן שיחה נהדר." והרי הוא לא הוציא מלה מהפה, אבל הוא ידע להאזין בתשומת-לב, בעניין, הוא הביט לו בעיניים בעת שהלה סיפר לו את מה שהיה חשוב לו לספר.
 

זהו ה"שמוע בין אחיכם".
 

החברה שלנו היא חברה צעקנית. הרמת קול, דיבור המתבצע בצעקות, רם-שיח – זוהי, לצערנו, תופעה שכיחה ולא נעימה. אנו תמיד מזהים בחו"ל מרחוק את הישראלי על פי הווליום של דיבורו. אנו גם מתביישים שם בגללו. כאן בארץ אנו פחות רגישים. והנה, אותם שופטים, שהדבר איכפת להם, שוכחים, לעתים, את עצמם, ובמקום שבו יש להם שליטה מלאה – באולם המשפטים שלהם – הם  חוטאים באותו חטא. וכמוהם – גם עורכי-הדין.
 

הציבור משתבח בדרך כלל במערכת המשפטית. המערכת זכתה לכך בעמלם של עשרות שופטים, אשר נדבך אחרי נדבך, אבן אחרי אבן, בסבלנות אין קץ, בהקשבה ובהבנה, בפסיקה מהירה ונבונה- הקימו את האמון הזה. האמון הזה מצוי עתה בידי כל אחד משופטי ישראל. בידיהם- להרחיבו, להגביהו, לפארו ולנשאו. בידיהם גם להשחיתו, להרסו ולקעקע את יסודותיו.
 

השופט הידוע קרדוזו אמר:
 

"In the long run, there is no guarantee of  justice, except the

personality of the judge"
 

ולרד הרשל אמר את מימרתו המפורסמת:
 

"Important as it is that people should get justice, it is ever more important that they be made to feel and see that they are getting it."
 

וממקורותינו- בברייתא המצוייה במסכת גיטין נאמר:
 

"איסי בן יהודה היה מונה שבחן של חכמים:  רבי מאיר- חכם וסופר. רבי יהודה – חכם לכשירצה…"
 

מה זה: "חכם לכשירצה"?
 

אמר רש"י: "כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו - היה חכם".
 

אני מתפלל ששופטינו יהיו תמיד חכמים.