קוביות "לגו" אינן רק משחק ילדים

משפטים מעניינים יש גם בתחום האזרחי. בעיתונות תמצאו בדרך כלל דיווחים על משפטים פליליים. שם העובדות מעניינות את הציבור הרחב. לשופטים - המשפט הפלילי הוא  לא תמיד מעניין לשופטים. במשפטים פליליים מעטות הבעיות המשפטיות. עיקרו של המשפט הוא עיסוק בעובדות, בהשוואת עדויות, במתן אמון בעד זה או אחר, ופסיקה בהתאם לטיב הראיות שהובאו. מאידך, במשפטים אזרחיים העובדות הן, בדרך כלל, החלק המזערי, ואילו עיקר המאבק נקבע על פי הכרעה בסוגיות המשפטיות. לפיכך מעדיפים השופטים את הענף האזרחי, מאחר שהוא מאתגר יותר מבחינה מקצועית.
 

אבל לכל כלל יש גם יוצאים מהכלל. משפט "לגו" שהתנהל בפני הוא בין היוצאים מהכלל.
 

כל ילד מכיר את קוביות "לגו" ו"דופלו". קוביות לגו הן אבני בניין עשויות פלסטיק. קוביות דופלו הן קוביות גדולות, על פי אותו עיקרון, המיועדות לילדים בגיל הרך. לקוביות מצטרפים בובות, אשר ניתן לשלב אותן בבניה, וכן אין סוף אביזרים (גלגלים, גלגלי שיניים, ועוד) המרחיבים את אפשרויות הבניה, ככל שהדמיון מוביל את הבונה. בדנמרק ישנה עיר שלמה הבנוייה כולה מאבני "לגו", והדברים ידועים.
 

הבה נתחיל בסיפור "לגו" מראשיתו.
 

באמצע שנות הארבעים של המאה הקודמת היה בלונדון אדם בשם הילרי פייג'. הוא היה ממציא של משחקי ילדים וצעצועים בשביל חברת צעצועים בשם קידיקראפט. באותה עת התחיל השימוש בפלסטיק לתפוס תאוצה. מיסטר פייג' תכנן משחק של קוביות, בצורת אבני בניין, העשויות פלסטיק, שעליהן בליטות המאפשרות לכל קוביה להתחבר לרעותה וכך לאפשר בנייה. חברת קידיקראפט החלה לייצר ולשווק את הקוביות, אולם התקופה הייתה תקופת מלחמת העולם השניה. לונדון הייתה נתונה ב"בליץ" של הגרמנים על העיר, ומעייניהם של אזרחי לונדון בפרט ואנגליה בכלל לא היו נתונים למשחקי ילדים. כך קרה שהקוביות נעלמו לאט לאט מחנויות הצעצועים.
 

חלפו מספר שנים. בדנמרק היה מפעל קטן לצעצועי עץ של מר כריסטיאנסן. יום אחד הוא נתקל בקוביות של קידיקראפט וחשב שהן בנויות על רעיון גאוני. הוא החליט לייצר את הקוביות. הוא הסב את מפעל צעצועי העץ שלו למפעל לייצור הקוביות, שקרא לו בשם "לגו". עד מהרה כבשו קוביות לגו את שוק הצעצועים האירופי. פה ושם החלו מפעלים שונים לחקות את קוביות לגו. גם בישראל, בראשית שנות החמישים, החל יצרן צעצועים בשם פייארברג לייצר את הקוביות תחת השם: "אבני פלא".
 

עסקיו של כריסטיאנסן הלכו והתרחבו, והוא החל לתבוע את אלו שחיקו את קוביותיו. כמובן שהוא לא תבע כל יצרן קטן, שנתח השוק שלו זעיר למדי, היות ומשפטים כאלה עולים כסף רב. הוא תבע רק את אלו שהצליחו לנגוס נתח חשוב מהשוק של "לגו". הוא הגיש תביעות בגרמניה, בדרום אפריקה, בהונג קונג ובארצות הברית, אך את שגיאת חייו הוא עשה בתביעה שהגיש נגד מפעל צעצועים אנגלי. בעל המפעל האנגלי זכר שבילדותו הוא שיחק בקוביות של קידיקראפט, וטען בהגנתו כי קוביות לגו אינן המצאה מקורית של כריסטיאנסן, אלא פרי חיקוי של הקוביות האנגליות. כשקיבל היצרן הדני את כתב ההגנה - חשכו עיניו. הוא ראה את כל מפעלו עלול להתמוטט. אם יוכיחו שהוא עצמו "גנב" את הרעיון, הרי שלא הייתה לו זכות לתבוע את אלו שכביכול "גנבו" ממנו.
 

בעזרת עורכי הדין שלו כריסטיאנסן הגיע במהרה להסדר עם היצרן הבריטי וביטל את התביעה נגדו. הוא גם קנה מחברת קידיקראפט את זכויותיה בקוביות. הוא חיפש גם אחר מר הילארי פייג', הממציא, והתברר כי הלה נפטר. אי לזאת הוא רכש מאלמנתו את הזכויות של בעלה המנוח בקוביות. ליתר ביטחון רכש גם את הזכויות של מי שהכין את השרטוטים שעל פיהם יוצרו הקוביות. רק משהשלים את כל הרכישות הללו, נחה דעתו. עתה היו בידיו כל הזכויות החוקיות לקוביות.
 

מאז ועד היום, (אם היא עדיין חיה)  אלמנתו של הילרי פייג' "עושה חיים"  על חשבון "לגו". בכל משפט של לגו ברחבי תבל – היא מובאת כעדה מטעם "לגו", כדי להעיד שמכרה את זכויות בעלה ל"לגו". עדותה נמשכת עשר דקות, וכך היא מטיילת ברחבי תבל, במלונות הכי מפוארים, על חשבון "לגו".
 

חברת צעצועים ספרדית בשם אקסין ליין נמנתה אף היא על חקייני "לגו". היא יצרה סדרה של קוביות, בשם "טנטה אלפנט", הדומות להפליא לקוביות "דופלו" של חברת "לגו". לחברה הספרדית היה סוכן בארץ ששיווק את תוצרתה בהצלחה מרובה, ונגס בשוק הקוביות של "לגו", שנהנתה עד אז בבלעדיות. "לגו" החליטה  לתבוע את אקסין ליין ואת הסוכן הישראלי שלה, וביקשה מבית המשפט להוציא צו מניעה שימנע מהחברה הספרדית לשווק בישראל את מוצריה המפירים את זכויותיה של לגו. כך הגיעה התביעה לשולחני.
 

הנה כך הפכתי לשחקן ראשי בקוביות "לגו". דוכן השופט שלי היה מלא בקוביות שונות ובבובות "לגו" ו"טנטה אלפנט" שהוגשו לשם הדגמה או כמוצגים.
 

הבעיות המשפטיות במשפט היו רבות ומסובכות. הדיון בפני לא היה הדיון הראשון בסוגיות המשפטיות שעלו בו. קדם למשפט בארץ משפט דומה מאד בהונג-קונג נגד חברה אמריקאית בשם "טייקו". במהלך שמיעת המשפט בפני, ניתן פסק דין בהונג-קונג שדחה את תביעת "לגו", והיא ערערה למועצת המלכה בלונדון. תוך כדי הסיכומים בפני, ניתן פסק הדין בלונדון, ולגו חזרה בה בפני מחלק מהשאלות המשפטיות שנפסקו שם לרעת "לגו".
 

עדיין לא הייתי פטור מלעסוק בטענות משפטיות סבוכות ומעניינות. בסופו של דבר פסקתי שהתובעת "לגו" לא הוכיחה שיש לה זכויות בקוביות "דופלו", ועל כן דחיתי את התביעה.
 

לגו הסתמכה על חוק זכות יוצרים.
 

הדחייה של התביעה התבססה על סעיף 22 (1) לחוק זכות יוצרים, שלפיו החוק אינו חל במקום שמדובר במוצר שניתן לרשמו כמדגם.
 

עמדו לפני שתי שאלות:  האם חוק זכות יוצרים חל בכלל על קוביות המשחק, ואם כן, האם סעיף 22 לא שלל את הזכות בשל היות הקוביות ראויות למדגם. אני בחרתי להפוך את הסדר ולבחון, בהנחה שיש זכות יוצרים, האם אין סעיף 22 שולל אותה. הסתבר כי לגו עצמה רשמה בדנמרק את הקוביות כמדגם, ולכן לא היה צורך להיכנס לשאלה הראשונה המסובכת מאד האם יש זכות יוצרים בקוביות. בהתאם לכך דחיתי את התביעה ולא הענקתי ללגו  צו מניעה כפי שבקשה.
 

על פסק דיני הוגש ערעור לבית המשפט העליון, והנשיא שמגר, שדן בערעור, דחה אותו, בפסק דין המשתרע על כשמונים עמודים.
 

השופט שמגר לא עשה קיצור דרך כפי שעשיתי.  הוא קבע תחילה את המבחנים לקביעה אם הקוביות זכאיות בכלל להגנת זכות יוצרים, ופסק בשלילה. הוא לכן לא  היה זקוק, עקב קביעתו זו, לדון בסעיף 22 הנ"ל. התוצאה הסופית שלו, לעומת שלי,  לא השתנתה, ואף הוא דחה את תביעת לגו.
 

פסק הדין הזה  משמש אמנם מורה דרך חשוב ביותר בבעיות הסבוכות שהתעוררו שם, בבחינת "להגדיל תורה ולהאדיר", אולם נשאלת השאלה: האם מוצדק היה לעסוק בשאלה המסובכת כל כך, ולהקדיש לכך דיון כה ארוך, כאשר בית המשפט העליון עמוס כל כך, תחת להגיע לאותה תוצאה בפתרון פשוט, כפי שעשיתי. דעה כזו העלתה גם השופטת דורנר שהייתה חלק מההרכב שדן בערעור.
 

שאלה זו עולה לא רק בפסק דין זה. אנו נתקלים בהרבה פסקי דין של בית- המשפט העליון בני עשרות עמודים, עם דיון אקדמי מסובך, כאשר את בעלי הדין מעניינת רק התוצאה הסופית. הדיון המשפטי בודאי מעניין את המשפטנים, אולם האם תפקידו של השופט, לענות על שאלות אקדמאיות,  או להביא בקצרה יחסית בפני בעלי הדין את התוצאה של הסכסוך ביניהם?