להיות שופט - זו דרך של חיים

השם: "להיות שופט זו דרך של חיים" אולי מרמז לכם כי אני מתכוון להראות את השוני בין מקצוע השפיטה לבין מקצועות אחרים. אבל תחילה אני אצביע על צדדים שווים בין שפיטה ליתר המקצועות.
 

כל מקצוע הוא צורה של מתן שירות. התעשיין נותן שירות לאזרח בייצור מוצרי צריכה. הסוחר נותן שירות במכירת המוצרים, המורה נותן שירותי הוראה, בעלי המקצועות החופשיים נותנים שירות בתחום מקצועותיהם וכמובן עובדי השירות הציבורי, שמם מעיד עליהם שהם נותני שירות לציבור, איש- איש בתחום שהוא מופקד עליו. מבחינה זו, גם השופטים הם נותני שירות, שירות לאזרח ולמדינה במתן פתרונות לסכסוכים. בעניינים אזרחיים- פתרון סכסוכים בין אזרח אחד למשנהו, ובעניינים פליליים, מתן תשובה לסכסוך שבין החברה, המיוצגת על ידי המשטרה או הפרקליטות, לבין העבריין.
 

גם מסגרת העבודה דומה לכל בעלי המקצוע, בין אם הם עצמאיים ובין אם הם שכירים. כולם הולכים בבוקר לעבודתם, למפעל, למשרד, לחנות, כדי לתת את השירות שהם אמורים לתת, וחוזרים בשעות אחרי הצהרים או הערב לביתם.
 

בכל מקום עבודה יש אחראי. זהו: בעל העסק, או המנהל, או הבוס, אשר נותן הוראות, מחלק את העבודה לעובדים, מתאם ביניהם, כדי שתוצאות הפעילות של כולם יתנו את התוצאה הכללית הרצויה. אותו אחראי, מנהל, בוס, הוא גם מי שמקבל את העובדים לעבודה, הוא מי שקובע אתם את שכרם, והוא גם מי שרשאי לפטר אותם.
 

במהלך העבודה- יש לכל עובד או בעל מקצוע עצמאי מגע עם האנשים סביבו. בראש ובראשונה עם האנשים שאתם הוא עובד, עם לקוחות, עם ספקים וכדומה.
 

מבחינת כללי התנהגות, כל עובד צריך לשמור על יחסי אנוש תקינים, יחסי ציבור, אדיבות, יעילות, מתן שירות טוב, וכללי התנהגות מיוחדים הקשורים בסוג העבודה. מעבר לאלה, אין לעובד בעיות מיוחדות של התנהגות הקשורות במקצועו או בעיסוקו.
 

אחרי שעות העבודה, העובד מגיע לביתו, למשפחה, לילדים, הוא השאיר, את העבודה מאחוריו במקום העבודה. הבית- זו פלנטה אחרת. אם הוא רוצה- הוא יכול לשתף את בני משפחתו בבעיות הקשורות לעבודתו, לספר מה עבר עליו באותו יום, אולי להתייעץ, הוא יכול גם שלא לשתפם. בעצם, חייו מחוץ למשרד, מחוץ למקום העבודה, בדרך כלל אינם קשורים או מושפעים מעבודתו או ממקצועו. אלו שני עולמות נפרדים, שאין קשר הכרחי ביניהם.
 

להיות שופט- זה סיפור אחר לגמרי.
 

קודם כל- נתחיל במקום העבודה.
 

לפי הדין- שופט שאינו כפוף לאף אחד אלא לחוק. אין על שופט מרות, מלבד מרותו של הדין. במילים אחרות: אין לו בוס.
 

אמנם השופטים, פורמלית, הם חלק ממשרד המשפטים, במובן זה שמשרד המשפטים הוא שמשלם את משכורות השופטים, המשרד הוא שדואג לצדדים הטכניים והמנהליים של מקום העבודה, הבניין, אולמות המשפט, הלשכות, הצוות המנהלי וכדומה, אולם אין לו לשופט כל מגע ישיר עם המשרד. יש גוף ביניים- הנהלת בתי המשפט-  שהיא בעצם המתווכת, בצד המנהלי בלבד- בין השופטים לבין משרד המשפטים.
 

מינוי השופטים נעשה על ידי גוף מיוחד: הוועדה למינוי שופטים, שיש לה הרכב מיוחד, הכולל שופטים, שרים, חברי כנסת וחברי לשכת עורכי הדין.
 

תנאי השכר של השופטים ומה שנלווה לכך נקבע על ידי ועדת הכספים של הכנסת.
 

שר המשפטים אינו יכול להכתיב לשופטים שום דבר.
 

על אף שהשופטים מקבלים את שכרם מהמדינה, הם אינם עובדי מדינה (אם כי בדרך כלל הם אובדי עצות).
 

התקשי"ר, תקנון שירות המדינה, קובץ ההוראות החל על עובדי המדינה, אינו חל עליהם.
 

גם בתוך המסגרת המצומצמת של בית המשפט בו מכהן שופט, הנשיא שלו בבית המשפט איננו "הבוס" שלו.
 

הנשיא רק אחראי לניהול המנהלי של בית המשפט.
 

במסגרת זו הוא יכול להכתיב לשופטים הוראות ניהוליות, כגון: באיזה סוג של תיקים השופט ידון, דן יחיד או בהרכב, מי יהיו חבריו להרכב, הסדרת יציאה לחופשה, בדיקה אם השופט נותן את פסקי הדין במועד, תוך שלושים יום מיום סיום הדיון, בקיצור: לנשיא יש זכות להתערב בכל הצד המנהלי של עבודת השופט, אבל אין לו שום זכות לומר לשופט מה הוא יחליט בתיק שנשמע בפניו.
 

הנשיא גם אינו רשאי להתערב בדיון המשפטי. הוא אינו רשאי להכתיב לשופט כיצד ישמע את העדים. כל ניהול שמיעת המשפטים באולם של השופט הוא בסמכות בלעדית של השופט. השופט הוא שמנווט את הדיון, לפי שיקול דעתו וכיד כשרונו הטוב.
 

יש לשופט דו שיח מתמיד עם עורכי הדין שמופיעים בפניו, עם בעלי הדין, עם העדים. לעיתים יש נאשם שמתפרע בבית משפט, השופט ורק השופט הוא האחראי לכל מה שקורה באולם שלו. עליו להחליט איך לטפל בסיטואציה הזו.
 

כל שופט צריך שיהיה לו מה שנקרא "מזג שיפוטי". מה פירושו של זה?
 

תפקידו של השופט לתת לבעלי הדין ולעורכי הדין לטעון את טענותיהם, בלי להפריע להם, לשמוע את דברי העדים ולאפשר לעורכי הדין לנהל את חקירותיהם,  וכל זה צריך להיעשות בחוכמה, בנחת, בנימוס, לא בהתנשאות.
 

אין זה מכובד ששופט נוהג בחוסר נימוס לבעלי הדין או לאנשים באולם.
 

השופט יושב תחת סמל המדינה, ובאולם שלו- הוא המייצג בפני האזרח את המדינה. המדינה לא העניקה לו סמכות כדי להקנות לו חשיבות יתר, אלא כדי שייתן שירות משפטי למי שזקוקים לכך. כבר התורה ציוותה לדיינים: " שמוע בין אחיכם". הבסיס לכל דיון משפטי הוא מתן זכות הוגנת לכל בעל דין להציג את מלוא עניינו בפני השופט.
 

כל אדם צריך לצאת מאולם המשפטים בהרגשה שהיה לו יומו בבית המשפט, הוא צריך להיות מרוצה מההליך, ללא קשר לתוצאת המשפט, ללא קשר אם הוא זכה או הפסיד בדינו.
 

אחרי מתן פסק הדין, אין לנשיא זכות לבטל או לשנות את פסק הדין שנתן השופט.
 

שינוי או ביטול פסק דין יכול להיעשות רק בדרך של ערעור בפני בית משפט גבוה יותר.
 

כל ההוראות הללו באו כדי להבטיח את אי – התלות של השופט באיש, בכל מה שנוגע לפסק הדין שהוא נותן. כפי שאמרתי – השופט כפוף בעניין זה רק לחוק.
 

אז לכאורה – הכל פשוט, נראה די ברור : אין כל בעיות לשופט בבית המשפט. הוא רשאי לנהל את ענייניו כרצונו ולפי שיקול דעתו, אבל בפועל אין זה כך, ואביא בפניכם רק מקצת מהבעיות:
 

מה קורה כאשר שופט מקבל תיק שאחד הצדדים בו הוא ידיד שלו, או שאחד מעורכי הדין שבתיק הוא חבר קרוב של השופט, או שהבן של השופט עובד במשרד עורכי הדין של אחד הצדדים וכדומה. בבית משפט גדול אין זה יוצר בעיה. עם קבלת התיק לשמיעה, כשהוא מגלה את הבעיה, הוא פונה לנשיא, מחזיר את התיק כדי שיועבר לשופט אחר, ותחתיו הוא מקבל תיק אחר. אך מה עושה שופט בבית משפט שיש בו שופט אחד בלבד? זו בעיה לא פשוטה.
 

ומה קורה אם במהלך משפט, שבו אין אף אחת מהבעיות שהזכרתי, מגיע לדוכן העדים כעד במשפט חבר טוב של השופט לספסל הלימודים, או ידיד שלו, או קרוב משפחה, ואת זאת הוא לא יכול היה לדעת מראש, ועדותו של העד היא עדות חשובה ביותר באותו משפט, השופט אינו יכול להעביר באמצע המשפט את התיק לשופט אחר והוא צריך בפסק הדין להתייחס לעדותו, ומה קורה אם הוא סבור שהעד משקר. מה ואיך יכתוב את פסק הדין?
 

האולם של בית המשפט אינו מתנהל בשובה ונחת. יש מתח באוויר. האנשים המתדיינים נלחמים על זכויות שלהם, לפעמים נלחמים על חרותם, אם ילכו לבית הסוהר או יצאו זכאים. השופט חייב לשלוט באולם שלו, לדאוג שלא לקפח אף אחד ויחד עם זאת לא לתת לסערות היצרים להפריע לניהול תקין ומכובד של המשפט. זה לעתים ענין לגמרי לא פשוט.
 

אלו מקצת מן המקצת מסוג הבעיות המיוחדות בבית המשפט. אפשר לפרט פה עוד הרבה בעיות.
 

אבל אני רוצה לעזוב עכשיו את בית המשפט וללוות את השופט מחוץ לבית המשפט. מה קורה לו אחרי שעות המשפט?
 

האם הוא כמו עובד היי טק או עורך דין או רואה חשבון או מתווך, שחוזרים הביתה, מתנתקים מהעבודה ומהמקצוע, מתרכזים במשפחה, בבית או בטלוויזיה? אצלם – אין כל קשר בין מקצועם ובין חייהם הפרטיים, אצלם אין המקצוע מכתיב להם דרכי התנהגות מחוץ למקום עבודתם.
 

הרבה בעיות, שאינן נחלתם של אלה, הן נחלת השופט בשעות שאחרי בית המשפט.
 

מקצת מן הבעיות האלה אני אביא עכשיו בפניכם.
 

מיד תיווכחו לדעת כי להיות שופט זה לא רק לבוא לבית המשפט, לשמוע טיעונים ועדים ולכתוב פסק דין. להיות שופט זה להיות כזה עשרים וארבע שעות ביממה. איך אמרתי בכותרת? להיות שופט - זו דרך של חיים.
 

לא כל הבעיות הן מעור אחד. לא כולן שוות בדרגת הבעייתיות שהן מעוררות. יש בהן שאלות ובעיות הנראות לכאורה שוליות וחסרות חשיבות, אבל כשהן במסגרת הכללית של התנהגות, יש להן משקל סגולי רב, יותר מכפי שנראה במבט ראשון.
 

אני אקח את קוראי עתה ללוות שופט, מרגע עזבו את בניין בית-המשפט. כדי להכניס כל אחד בנעליו של השופט, אדבר עליו בלשון: אתה. מרגע זה - "אתה" זה השופט.

בשעה אחת או שתיים או שלוש אחרי הצהריים, אתה יוצא מאולם בית המשפט. סיימת את יום עבודתך. אתה פושט את הגלימה, חולץ את העניבה הלוחצת, מסיר את הג'קט השחור, נושם לרווחה. אתה יורד במדרגות בית המשפט ויוצא לאוויר החפשי. נדמה לך שאתה עכשיו אדם אחר. לעיתים אתה מאושר שביתך אינו קרוב לבית המשפט. כי אתה זקוק לפסק זמן ולאווירת הרחוב ההומה, בטרם תבוא הביתה, כדי לנער מעליך את האווירה הדחוסה של הדמויות, ההתרחשויות, המתחים והעניינים שבהם עסקת באותו יום בבית המשפט, וכדי להיכנס ברוח אחרת לביתך.
 

אתה מגיע לביתך, ואכן: אווירה שונה, אנשים טובים. השארת את ה"שופט" בבניין בית המשפט.
 

אתה, האיש, האזרח, האדם, הגעת לביתך.
 

האמנם השארת את השופט בבית המשפט?
 

במהלך ארוחת הצהרים האישה מתעניינת מה היה באותו יום בבית המשפט. אתה מספר לה ולילדיך על המשפט הפלילי המעניין שהיה לך באותו בוקר. ילדיך מתחרים ביניהם בניחוש מה העונש שתפסוק למחרת לאותו עבריין שעליו סיפרת להם. ולגבי המשפט האזרחי שהתנהל בפניך, האישה מביעה דעה, לא של משפטן אלא של הדיוטות בעלי שכל ישר, על אותו צו מניעה שאתה שוקל אם יש הצדקה לתתו או לאו.
 

למחרת, כאשר תעמוד לגזור את הדין או לכתוב את החלטתך בעניין צו המניעה, האם תהיה מנותק לחלוטין מן הדברים שהשמיעו לך בהתנדבות בני משפחתך?
 

אחרי מנוחה, אתה כבר באמת מנותק מעולם בית המשפט. אמנם עליך לכתוב פסקי דין, אך יש גם לגשת לבנק בעניין ההלוואה שביקשת שם. אשתך מאיצה בך לעשות שיפוץ קטן בבית, ויש צורך בהשקעה כספית מיוחדת ולכך דרושה הלוואה.
 

בבנק אתה מגיע לחדר המנהל וממתין לתורך בחוץ, יחד עם עוד כמה אנשים שהקדימוך. אתה שומע את המנהל קורא לך להיכנס אליו, ואתה עונה: "לא, תודה. הם באו לפני". המנהל יוצא אל הקהל הממתין בחוץ ואומר: "ברשותכם, רק כמה רגעים אשוחח עם כבוד השופט". אתה די במבוכה ונכנס.
 

לא באת כשופט. אפילו על הבקשה לא ציינת שאתה שופט, אבל כולם ממילא מכירים אותך.
 

המנהל אומר לך: "בקשר עם ההלוואה שביקשת, דברתי עם ההנהלה המרכזית. ניתן להשיג לך את ההלוואה בתנאים מיוחדים, הניתנים לפקידי הבנק וללקוחות מיוחדים. זה יאפשר לך לקבל את ההלוואה ללא הצמדה, ובריבית הנמוכה מהמקובל".
 

אתה שומע ומכרסם בך ספק אם זה בסדר. האם מותר לך לקבל הלוואה בתנאים מועדפים? הרי ברור שההעדפה היא בגלל היותך שופט. אתה מגמגם משהו על תשובה שתתן בעניין הזה.
 

אתה יוצא מעם פני המנהל ופוגש ידיד-נעורים אשר אומר לך: "שמע, טוב שפגשתיך, התכוונתי לצלצל אליך. לאחותי יש בעיות עם בעלה, והיא זקוקה לעורך-דין טוב בענייני מזונות. אתה יכול בודאי להמליץ לי על מישהו.
 

ואתה עונה לידידך: "תראה, אני כבר שנים עוסק בעניינים פליליים, ואינני מכיר היטב את חבורת עורכי הדין העוסקים במזונות". אתה שואל את עצמך האם נכון בכלל לתת המלצה כזו, להעדיף עו"ד אחד על פני אחר, הרי שניהם נהגו להופיע בפניך.
 

טוב, יצאת איך שהוא מזה. אתה עוזב את הבנק, ומעבר למדרכה מרחוק אתה רואה פלוני, עמיתך השופט, הגר בסמוך, צועד לו, נעול בסנדלי אילת, מכנסי ספורט קצרים וחולצת טריקו, בדרך מן הבריכה או אליה, ואוכל מנה פלאפל. אתה בעצם כועס על עצמך שאתה תמיד מכופתר, לבוש בקפידה, אפילו כשאינך הולך לבית המשפט. תמיד מלווה אותך החשש שמא יפגשו אותך אנשים המכירים אותך כשופט, וכיצד זה ייראה בעיניהם. ולאכול פלאפל ברחוב? לא יעלה על דעתך. ילדיך תמיד אומרים לך שאתה "מרובע", ואתה בעצם מקנא באותו שופט פלוני, שבבואו הביתה, שלא כמוך, זורק מעליו את התחפושת של השופט עד למחרת בבוקר.
 

אתה חוזר לביתך ומחליט להפיג את מבוכתך בכתיבת פסקי-דין. בעוד אתה עסוק בכתיבה, מתפרץ בנך בן החמש-עשרה לחדר ואומר: "אבא, מחר אני מביא את הבז הביתה". כן, כבר שמעת על הבז. זהו עוף דורס שניתן לאלף אותו, ובנך הינו צפר, חובב צפורים מושבע, והוא הכין בחצר הבית כלוב מתאים בשביל הבז, את אתה, השופט, בשלך: בז הוא בעל חיים מוגן, ולפי החוק להגנת חיות הבר יש צורך בהיתר להחזקתו. הצעת לבנך להגיש בקשה, לאחר קבלת ההיתר, לא תתנגד להבאת הבז,
 

אך בנך אומר שכל החברים שלו בחוג לטבע מחזיקים בעלי-חיים מוגנים בלי היתר, ואף אחד לא אמר להם שצריך היתר, ובכלל מי יודע אם יש בחצר בז, ושצריך היתר להחזקתו.
 

אשתך הפעם אינה לצידך, אלא לצד הבן, ותוך כדי הויכוח היא מתריסה כלפיך: " לא צריך תמיד להיות כל-כך צדיק. אתה זוכר את עניין התריסול? כל השכנים סגרו את המרפסות, ורק אתה, התעקשת לפנות לעירייה ולבקש היתר בניה, נשארת עם מרפסת לא סגורה, כי לא נתנו לך היתר".
 

גם בנידון זה לא ישנו אותך. אתה מקפיד על כל כללי החוק, כגדול כקטן, ומשתל להקנות הרגל זה גם לבני-ביתך. בתך הצעירה עדיין אינה מבינה מדוע כעסת עליה כשפגשת אותה נוסעת על אופניה, עם חברותיה, בדרך חד-סטרית בניגוד לכיוון. אם כולם עושים ככה, למה היא, אפילו שהיא בתו של שופט, תנהג אחרת? ואיזו צורה תהיה לה בעיני חברותיה, אם כולן תסענה ישר והיא תעשה עקיפה רבתי?
 

בנך בן התשע-עשרה קיבל בשבוע הקודם דו"ח על עבירת תנועה, וביקש שאתה, השופט, תכתוב מכתב למשטרה ותבקש לבטלו. בנך משך בכתפיו בתמיהה, ואולי אף בכעס סמוי, כשסירבת להיענות לבקשתו ולהשתמש בשמך ובמשרתך למטרה זו.
 

"בערב אנחנו יוצאים אל שמעוני" - מבשרת לך אשתך. שמעוני הוא חברך הטוב, הוא עורך-דין שהיה שותפך במשרד עורכי-דין, בטרם התמנית שופט. אתה מחבב את השמעונים מאד, ושמח לבלות ערב נעים בחברתם. לאחר יום כזה אתה זקוק לשעתיים בלי בעיות.
 

כשאתה ורעייתך מגיעים לבית שמעוני, אתה פוגש שם, בין השאר, גם כמה עורכי-דין. אתה קצת נבוך כשביניהם – גם עו"ד ראובני, שבאלה הימים ממש מופיע בפניך בתיק גדול, המתנהל מיום ליום.
 

אתה תופס מקום במרחק ממנו. מה עלול לחשוב הצד שכנגד, אם ייוודע לו שהשופט שלו נפגש, במסגרת חברתית, עם יריבו, תוך כדי מהלך המשפט?
 

השיחה מתגלגלת מנושא לנושא. אתה משוחח עם חברך שמעוני היושב לידך. שמעוני שואל: "מה אתם עושים בפגרה? אתם נוסעים לחו"ל? "לא" - אתה משיב- "עוד אין לנו כל תכנית מוגדרת".
 

"יש לי רעיון" - מציע שמעוני - "אתה מכיר את הוילה שלנו בקיסריה. אנו נהיה שם כשלושה שבועות.
 

למה שלא תצטרפו אלינו? קצת שמש, ים וספורט לא יזיקו לך". שמעוני אינו סתם עורך-דין. הוא ידיד קרוב, וגם רעייתך ידידה קרובה של גברת שמעוני, והן נפגשות לעיתים קרובות. כשהייתם שותפים במשרד, ביליתם יחד מספר פעמים באותה וילה.
 

אתה שואל את עצמך: "האם עכשיו, כשופט, מותר לי לעשות זאת?". "אני אחשוב בדבר" - אתה עונה - "אתה יודע שאינני מתלהב כל-כך מן הים והשמש".
 

ואז שמעוני אומר לך: "יש לי הצעה נוספת בשבילך, אם אתה מעדיף אוויר הרים. אתה מכיר את צפתי, זה הלקוח שלנו במשרד. יש להם מלון יפה בצפת. אם אתה מסכים, אדבר איתו והוא יתן לכם חדר נהדר בחצי מחיר".
 

אתה שמח שתשומת-לב שמעוני הוסבה לויכוח הכללי שהתנהל בין המסובים. עקב כך אתה פטור מתשובה. הויכוח-בענייני מדינה ופוליטיקה. למרות שיש לך דעות ברורות בנושא הויכוח, אתה יושב ושותק, שכן גזרת על עצמך לא להביע דעות פוליטיות בפומבי. השבוע גם דחית באדיבות הזמנה של ידיד, לבוא אליו לחוג-בית של "אזרחים למען…". מאז התמנית שופט – דעותיך הפוליטיות הן נחלתך הפרטית.
 

במוצאי שבת הקרובה, אתה נזכר, אתם מוזמנים למסיבת בר-מצווה לבנו של עורך דין שהזמין אתכם. "האם אני חייב ללכת?" - שאלת את עצמך. אתה נזכר שלפני חודש הייתה חתונה לבתו של אחד מעמיתיך השופטים. מי לא היה שם? דומה שהוזמנו כל עורכי הדין במחוז, ואתה הרהרת: "כמה טוב שלא אני הייתי בעל השמחה שצריך להחליט את מי להזמין, ועיקר הבעיה שלו: המתנות. מה עושים עם השיקים הגדולים והמתנות יקרות הערך שעורכי-הדין נותנים, והם מעל ומעבר למקובל? האם להחזיר אותם?"
 

הגיעה השעה להיפרד. מחר יום עבודה. אתה ורעייתך חוזרים לביתכם. השכן שממול ביתכם עדיין ממשיך לדפוק ולנסר. הוא חובב נגרות, ועוסק בכך כתחביב, אך הוא עושה זאת בשעות הלילה המאוחרות או בשבתות. פעם ביקשת ממנו באדיבות להימנע, אך ההוא בחר להתעלם. כשאחד השכנים התלונן פעם במשטרה, וזו התרתה בשכן המפריע, הוא היה משוכנע שאתה התלוננת נגדו, והוא אף התבטא בשיחה עם שכן אחר: "מה הוא חושב לו, שאם הוא שופט, הוא יכול לקרוא למשטרה מתי שירצה?"
 

מאז, אתה, השופט, נמנע מלהעיר דבר. אתה בולע ושותק. אינך יכול להרשות לעצמך ריב-שכנים, ובוודאי לא מעורבות באיזו תביעה משפטית.
 

תביעה משפטית? זה מזכיר לך משהו:
 

הבית שירשת מאביך, עם השכנים ודמי השכירות והתביעה הכספית שהגישו השכנים נגדך בבית המשפט שבו אתה מכהן. עוד לא שכחת את כל אי הנעימות שנגרמה לך בשל כך.
 

הבית הזה אמנם גורם לך הרבה טרדות, אך מאידך אתה נהנה מהכנסותיו. אשתך תמיד חוששת, לפני כל קנייה גדולה או נסיעה לחו"ל מה יגידו אנשים זרים, שאינם יודעים שיש לך הכנסה נוספת, והאם לא ישאלו את עצמם: מנין לשופט אמצעים כאלה?
 

אתה אינך מצליח להירדם. כל-כך הרבה בעיות ביום אחד, המביאות אותך לידי התלבטות. לבסוף אתה נרדם, עם הנחמה שמחר בבוקר אתה חוזר לבית-המשפט, לבעיות המתעוררות שם.
 

שם לפחות - יש לכל השאלות - תשובות ברורות.