אחריות התאגיד למעשיו של האורגן

התאגיד בדין הישראלי הינו אישיות משפטית נפרדת, בעלת זכויות וחובות כמו כל פרט. כמו כל אישיות משפטית אחרת, ניתן לחייב את התאגיד באחריות, חוזית, נזיקית ואף פלילית. אך התאגיד, כרעיון מופשט של התאגדות אנשים, אינו בעל בשר ודם, אין לו מחשבה ומעשה משלו ומעשיו הם למעשה מעשיהם של האנשים הפועלים בו וכדי ליצור "האנשה" לתאגיד התפתחה בדין הישראלי תורת האורגנים. לפי דוקטרינה זו היסוד הנפשי שמתקיים אצל האורגן נתפס כיסוד הנפשי המתקיים אצל התאגיד, והרכיב ההתנהגותי האקטיבי שמתקיים אצל האורגן נתפס כרכיב ההתנהגותי של התאגיד. בכך על אף היעדר תכונות אנושיות, התאגיד עשוי למלא חובות משפטיות שדורשות קיום חובות אלה.

האורגן אינו עובד של התאגיד או שלוח שלו, אלא אדם אשר מתוקף מעמדו בחברה או מהות תפקידו ביצע פעולה כלשהי בשם התאגיד שגרמה לנזק או עולה לכדי עבירה פלילית, ולכן נייחס את פעולותיו כפעולות הארגון כולו. כדי לבחון האם אדם הינו האורגן של חברה, קבעה הפסיקה מבחנים הקובעים האם אדם פעל במסגרת תפקידו בתאגיד או פעם באופן פרטי: המבחן האירגוני, לפיו ייחשב אדם כאורגן לפי מעמדו הפורמאלי בתאגיד – לדוגמא מנכ"ל, דירקטוריון, האסיפה הכללית וכו'. לחילופין, ניתן לראות אדם כאורגן על פי המבחן הפונקציונאלי, הבוחן האם הפעולה המבוצעת על ידי נושא המשרה מצדיקה את מעשיו כמעשה התאגיד.

יש להדגיש שאין הכוונה לחייב את התאגיד באחריות למעשי האורגן, אלא ביכולת להעניק לתאגיד תכונות אנושיות, מקום שנורמה משפטית מצריכה תכונות אלה. וכדי לקבוע שתאגיד אכן אחראי לפעולות אורגנו. מכוח תורת האורגים, עוצבו בפסיקה מבחני עזר שונים בוחנים האם ראוי להטיל אחריות אישית על התאגיד: ראשית, האם החוק לא התכוון להוציא מתוכו את אחריות התאגיד? שנית, האם פעולת האורגן נעשתה במהלך מילוי תפקידו בתאגיד. שלישית, האם הפעולה הייתה לטובת התאגיד, או לכל הפחות לא כוונה נגדו.

מכאן, כאשר אורגן של תאגיד מבצע פעולה עוולתית כזו או אחרת מעולם דיני הנזיקין, קמה אחריות אישית כפולה –אחריות אישית של התאגיד ואחריות אישית של האורגן. כלומר החובה של האורגן פורסת כנפיה גם לתאגיד, ביחד ולחוד. עולם הנזיקין, להבדיל מעולם החוזים, הוא איננו עולם רצוני, כאשר נושה נפגע מתאגיד, הוא איננו רצה או הכיר את הסיכון שנוצר, ולכן על מנת להטיל אחריות אישית על אורגן נבחן האם האורגן ממלא את יסודות העוולה הספיצפית. לעומת זאת, חובה זו איננה חלה על יתר מנהלי התאגיד באחריות נזיקית שלא היתה ידם בעוולה. מושג זה זכה לכינוי "חסינות האורגן".

כאמור האחריות החוזית לעומת זאת מבוססת על חבות רצונית. הנושה הוא נושה רצוני. ההתקשרות החוזית שלו היא מול התאגיד, על אף שעל פניו הוא עושה זאת דרך האורגן. הסיכון של הנושה הוא מול התאגיד, ולכן האחריות החוזית תהיה של התאגיד, אלא במקרים חריגים בהם האורגן פועל בחוסר תום לב סובייקטיבי כה חמור עד כדי שהתנהגותו עולה בכדי תרמית, לא יזכה לחסינות האורגן, ותחול עליו החובה באחריות אישית.

תורת האורגנים, כאמור, מייחסת לתאגיד את המחשבות והפעולות של האורגנים, וכך גם לגבי העבירה הפלילית. נקודת המוצא של הדין הישראלי הינה כי התאגיד נושא באחריות פלילית אישית. הטלת אחריות שכזו ראויה לאור היכולת של התאגיד לסייע לשמור על האינטרס שהמחוקק ניסה לקדם. כלומר, יכול שתוטל על התאגיד אחריות בגין פעולה אקטיבית והיסוד הנפשי של האורגן המרכיבים את יסודות העבירה הפלילית ועל שאר מנהלי התאגיד אחריות פלילית גם כן. כמובן שעלינו לעמוד כאן במבחני העזר מהפסיקה ובמבחן השכל הישר, שכן אין אפשרות להעמיד לדין תאגיד על עבירות כגון אונס וביגמיה, וכמובן שאין אפשרות להכניס תאגיד למאסר. אולם באופן תיאורטי תאגיד יוכל לעמוד לדין בגין עבירות חמורות כמו עבירת הריגה וגרימת מוות ברשלנות.

נכתב על ידי רותם דרויש