חוק איסור לשון הרע - פערי הכח בין התובע לנתבע, והצורך בהיפוך נטל ההוכחה במקרים של עניין לציבור

בחודש ינואר 2013, פרסמה "האגודה לזכויות האזרח" דו"ח שכותרתו משתיק קול: משפטי דיבה כאיום על חופש הביטוי (להלן: "הדו"ח"). בתמצית, טענת הדו"ח הינה כי בישראל גוברת התופעה שבה גופים בעלי כוח ויכולת כלכלית, מגישים תביעות על-פי חוק לשון הרע הנתמכות על עילות קלושות, במטרה ליצור אפקט מצנן בשיח הציבורי ולהרתיע מפני ביקורת כלפיהם. גם לאחר שתביעות מסוג זה נדחות לבסוף בבית המשפט, הרי שאין בכך כדי לפצות את הנתבע על מלוא נזקיו.

תביעה בעניין נושא שיש בו עניין לציבור מוגדרת  כ"איום כנגד כל התבטאות או פעולה בנושא שהאינטרס החברתי מחייב שאפשר יהיה לפרסם עליו מידע או לקיים עליו דיון ציבורי והוא חורג ממחלוקת אישית בין שני פרטים".

חשיבותה של הגדרת התבטאות שיש בה עניין לציבור, היא בהבנה, כי דיון בתביעת לשון הרע הוא בעיקרו מלאכת איזון בין שתי זכויות. הראשונה, הזכות לשם הטוב, זכות שכנגד פגיעתה פועל התובע בתביעת לשון הרע; השנייה, הזכות לחופש ביטוי, שבאמצעותה מתגונן הנתבע. כל שעל התובע לעשות הוא להוכיח, כי מדובר בפרסום שיש בו "כדי להשפיל אדם בעיני הבריות" וזאת אף מבלי שנגרם לו כל נזק בפועל. מכאן עובר הנטל לנתבע, עליו להוכיח כי התבטאותו עומדת בהגנת הפרסום המותר, הגנת תום הלב או בהגנת "אמת דיברתי".

הפתרון שיש לאמץ, אינו מהפכני, והוא מיושם כיום במסגרת שורה של תקנות בפרוצדורה האזרחית של מדינת קליפורניה בארה"ב. לפיהן כאשר הוכרע שמדובר בעניין ציבורי, כהגדרתו לעיל, מוטל הנטל על התובע להוכיח, כי הפרסום נועד לגרום לו לנזק ואף גרם לו לנזק בפועל. יתרה מזאת, גם בהנחה והתובע מצליח לעמוד בנטל, במידה והפרסום עומד בשלושת הקריטריונים הבאים, הרי שתביעתו של התובע תידחה. ראשית, כאשר הנתבע יכול להוכיח כי הוא מתבטא לגבי נושא שהעניין שלו בו אינו אישי אלא ציבורי. שנית, כי הפרסום נועד להגן על זכות המשפיעה על טובת הציבור. שלישית, כי התביעה מטילה נטל כלכלי בלתי מידתי על הנתבע ביחס למטרה שאותה מבקש הנתבע לקדם. לבסוף, הפרוצדורה מאפשרת לנתבע, במידה והתביעה נגדו נדחית, לתבוע בתביעה שכנגד על כל הנזקים וההוצאות שגרם התובע בתביעת הדיבה שנדחתה.

פתרונות מסוג זה כפי שמסביר הדו"ח, אינם מאפיינים את הפסיקה בישראל שממשיכה להתייחס לטענות כלפי תביעות דיבה, כתביעות סרק או תביעות אסטרטגיות מבעד לנקודת המוצא של האיזון שבין חופש הביטוי לזכות לשם הטוב, מבלי שלחשיבות העניין לציבור, ניתן משקל מספק בהחלטת הערכאה המשפטית.