"נתנו בהם סימנים"
זהר דרוקמן

"נתנו בהם סימנים"

זהר דרוקמן

אחד מהנושאים הפופולריים ביותר לתביעות ייצוגיות הינו סימון מוצרים. חוק הגנת הצרכן קבע חובה כללית של עסקים לסמן על כל מוצר את פרטי המידע הבסיסיים כגון הוראות הפעלה, רשימת מרכיבים או אזהרות שונות, כדי לספק לצרכנים את המידע המדויק על המוצרים.

תביעות סימון מוצרים העוסקות בהפרה חד משמעית של החוק עשויות להיות מוצדקות, ואילו תביעות המבוססות על פרשנות יצירתית של סעיפים מעורפלים לעיתים מתגלות כתביעות סרק.

לכן פעמים רבות עולה שאלה חשובה: כאשר כבר הוגשה כנגד יצרן בקשה לאישור תביעה ייצוגית בדבר סימון מוצרים – האם כדאי לאותו יצרן לתקן את הסימון עוד לפני הכרעת בית המשפט?

מצד אחד, אם הפגם יתוקן, יש בכך מעין הודאה בהפרת ההוראות בדבר סימון מוצרים. מצד שני, אם היצרן ימשיך למכור את מוצריו באותו אופן לאורך תקופה ארוכה– הוא מגדיל את כמות הנזק שהוא גורם. מסיבה זו חשוב להעריך נכון את התוצאה הסבירה של התביעה הייצוגית כבר בתחילתה.

תיקון הסימון איננו סוף המעשה, ולאחריו מגיע לרוב הסכם פשרה. אם כבר היצרן הודה בטעות – מוטב לו לחסוך את עלות הדיון המשפטי ולהגיע לפשרה. כביכול, מצב בו משנים את הסימון, אך לא מגיעים לפשרה – הוא המצב הפחות מועדף, שמשאיר את היצרן פגיע.

למול שיקולים אלו ניתנו לאחרונה שני פסקי דין, סותרים לכאורה, על ידי השופט פרופ' עופר גרוסקופף מבית המשפט המחוזי בלוד, והדגימו עד כמה שיקולים אלו מורכבים. בשני המקרים היצרן שינה את הסימון של המוצרים כבר במהלך התביעה ולא הצליח להגיע לפשרה. אך באחד המקרים היצרן ניצח, ובשני דווקא הפסיד.

הפסיקה הראשונה, ,נגעה לבקשה לאישור תביעה ייצוגית בנוגע לאריזות חסכון של מגבונים לתינוקות. הייצוגית עסקה, במוצרים אשר נעטפו באריזה נוספת ונמכרו כאריזת חיסכון – אלא שהאריזה הנוספת הקשתה על הצרכנים לזהות את כמות המגבונים בכל חבילה שבאריזת החיסכון. למרות, צו הגנת הצרכן המורה לסמן את מספר היחידות על גבי העטיפה החיצונית.

היצרן תיקן את האריזה, אך הצדדים לא הצליחו להגיע לפשרה בדבר הפיצוי לצרכנים. בית המשפט הפתיע וקבע כי אמנם נגרם נזק לאותם צרכנים, אך מאחר והטעות תוקנה, לא נכון להמשיך ולנהל תביעה ייצוגית. זאת, מאחר וכמות המוצרים באריזת החיסכון תאמה לציפיית הצרכן, אשר מכיר את האריזות הרגילות.

שבועות בודדים אחר כך פורסמה החלטה נוספת של השופט גרוסקופף שמתארת פרשה דומה – הפעם מדובר באי סימון בעברית (בניגוד להוראות מפורשות בחוק הגנת הצרכן) על גבי מחסניות דיו למדפסות. היצרן הבינלאומי, אשר נתבע לצד מספר משווקים שלו בארץ, הודיע במהלך הדיונים כי הסימון תוקן, אך שוב לא התגבשה פשרה בין הצדדים.

לפי ההיגיון בהחלטה בעניין המגבונים, אין טעם לנהל תביעה ייצוגית בעניין זה. אלא, שאותו בית משפט אישר את תביעה זו כביכול – מדובר בפסיקה סותרת לחלוטין.

בית המשפט מנמק את ההבדל בכך שהנסיבות שונות: העדר סימון בעברית יוצר אי נוחות לצרכן אשר אינו דובר שפות אחרות ואינו יודע מה טבעו של המוצר. בנוסף, אי הסימון חסך עלויות ליצרן, וזאת בניגוד ליצרן המגבונים.

נראה שהסבר זה נתון לפרשנות. הרי, אין הבדל גדול בין חוסר הנוחות של צרכן המגבונים לחוסר הנוחות של צרכן מחסניות הדיו. כמו כן, ברור כי אי סימון על האריזה החיצונית מוזיל עלויות, בדיוק כשם שאי תרגום הוראות לעברית מוזיל עלויות, נדמה כי ההבדל האמיתי הוא בכמות ובהיקף.

ומהו הלקח המעניין מזה? למרות הניצחון של היצרן בעניין המגבונים, אין בזאת לומר שתמיד כדאי לשנות את הסימון. יש לסקור היטב ובאופן מדוקדק את כלל העובדות וההשלכות, ותמיד לזכור כי כל פעולה שמתבצעת מחוץ לכותלי בית המשפט היא בעלת פוטנציאל רב להשפעה על תוצאות ההליך, ובכל מקרה מדובר בהימור.